המפגש השלישי/גיל אורלי
חינוך פיננסי וייעוץ עסקי למשפחות ועסקים | קבוצת גיל אורלי
מאמרים > לצאת מהמינוס
 

חזרנו חדורי התלהבות מהמפגש השני של הסדנא לצמיחה כלכלית, כשבסך הכל מאחורינו שבועיים מאז המפגש הראשון והיציאה לדרך חדשה. כל ההתחלות קשות, במיוחד כשמדובר בשינוי הרגלים ואחת כמה וכמה כשהנושא הוא: כסף. הפעם התיישבנו לשולחן הדיונים (במטבח קרוב למקרר...), כשהמטרה העומדת לנגד עינינו ברורה וחד משמעית: עלינו לצמצם מסך ההוצאות שלנו סכום של 3,134 ש"ח.

"את יודעת מה המשמעות של זה", אמר בעלי כשהוא מתבונן בי במבט רציני. "מה אתה כבר מתכנן?", שאלתי מודאגת. "להוריד לי את הקפה עם החברות בשישי בבוקר? בחלום הלילה!", אמרתי, כשאני פותחת את המקרר ושולפת משם מעדן.

"די, תהיי רצינית לרגע", הפציר בי בעלי. "בכל יציאה כזו כמה את מוציאה? 120, 150 שקל? תעשי חשבון, מדובר ב600 שקלים לחודש! זה לא צחוק!".
"זה עדיין יותר זול מפסיכולוג", עניתי "ובאמת, אני חייבת את ההתאווררות הזו נפשית. וחוץ מזה תחשוב לרגע, שאני אומר לך לוותר על משחקי הליגה בכדורגל שאתה משוגע עליהם. זה גם עולה לנו לא מעט".


מלחמות היהודים על הקפה של שישי בבוקר

"מה את משווה?" נזדעק בעלי להגן על אהבת חייו, "פה מדובר על אירוע ספורטיבי שמחנך למצויינות, כשבקפה מה אתן עושות בעצם? רק מרכלות אחת על השניה". ועל מנת לתת משנה תוקף לדבריו הוסיף בהצטדקות: "אני יודע שקשה לך מותק, אבל תזכרי מה המנחה אמרה: "כשאתם מתלבטים האם לקצץ בסעיף מסויים או לא, שאלו את עצמכם האם הסעיף הזה קשור לערכים שלכם או לא" וברור שמצויינות ותחרות הוגנת, עולה על בירבורים בבית קפה, לא?".

הבטתי בבעלי משועשעת עקב נסיונות ההיחלצות שלו ואמרתי: "אל תקרא לי 'מותק' ואל תנסה 'למכור' אותי כי לא תצליח. אבל אתה יודע מה? בוא נעזוב כרגע את החברות שלי והכדורגל ונעבור לשאר ההוצאות".

בעלי הסכים מיד (לא אחד כמוהו יהין לסכן את המנוי שלו למשחקי הליגה) ועברנו להוצאות המשתנות. לאחר דין ודברים שנמשך עמוק לתוך הלילה, וויכוחים מתישים אודות 'מה חשוב וכמה, על מה לוותר ולמה', חיסול של ערימת תפוזים, שניצל מהצהריים וחצי חבילת ביגל'ך, אחזנו בידינו מסמך ממורט ומסמורטט, מלא במחיקות וקשקושים, אבל גאה להציג את המאזן, כשהחריגה עומדת על 986 ש"ח בלבד מתוך ה3,134. כלומר הצלחנו לצמצם 2,148 ש"ח!

 
מקצצים ובוכים
ושלא תחשבו שזה היה פשוט. עברנו סעיף סעיף וקיצצנו. את העוזרת למשל צמצמתי לפעם בשבועיים במקום פעם בשבוע, את הוצאות התקשורת התחייבנו לקצץ בחצי, כיווצנו את תקציב הבילויים שלנו (אפילו הקפה של שישי בצהריים, יאלץ להסתפק בתקציב של 50 ש"ח), החלטנו להמתין עם גרדרובת חורף עבור שנינו, את המייבש הוחלט להפעיל רק בימים גשומים באמת ובינתיים לחזור ליריעת הניילון שמכסה בפני גשם וכן הלאה וכן הלאה... וזה עוד כלום, לא תאמינו כמה כסף מסתתר לנו בין ההוצאות הבלתי ידועות. מאות שקלים שלא ידוע בדיוק מה עלה בגורלם. ועדיין למרות המאמצים נותרה לנו כמעט אלפיה לצמצם.

"קדימה, תחתכו!", הורתה לנו המנחה כשהצגנו בפניה את התוצאות. "מה תחתכו?" נזעקתי. "לא נשאר ממה לחתוך!

"בכל זאת תחתכו!"
"בכל זאת תחתכו!". המשיכה המנחה בשלה והוסיפה בשלווה: "מתי תבינו שהכסף הזה לא שלכם? אין לכם אותו. הוא אינו ברשותכם. זה מה יש ואתם צריכים למצוא דרך לחיות רק ממה שיש לכם! אני מסכימה ש'הקרב על האלף' האחרונים הוא הכי קשה באמת. הוא דורש הקרבה אמיתית. אבל שלא תטעו, גירעון של 1,000 ש"ח צומח במהירות לאובר בלתי נסבל, כשהמרחק לסחרור הלוואות ופשיטת רגל, לא כל כך גדול."

 
גירסת הדפסה   |   שלח לחבר