בני נוער וכסף/גיל אורלי
חינוך פיננסי וייעוץ עסקי למשפחות ועסקים | קבוצת גיל אורלי
מאמרים > חינוך פיננסי - ילדים ונוער
 


"אבא, תביא לי את המפתחות!"
"אימא, אני צריכה 100 שקל, אני יוצאת לבלות!"
"אימא, לכולם יש ג'ינס של... ורק לי אין. אתם רוצים שינדו אותי?"
"אבא אימא, תפסיקו להיות 'כבדים' כאלה. כולם נוסעים לנופש בבית מלון, רק אנחנו דפוקים נשארים בבית!"
"אני מוכרחה חולצה חדשה. החולצות שיש לי כבר בכלל לא באופנה!"
 
פנים חמוצות וטריקת דלת מסיימות את הדיאלוג (?) הנ"ל. תמונה אולי מוגזמת, אבל למרבה הצער מתארת לא מעט בתים, שמתמודדים עם גידולם המתיש של בני עשרה תובעניים. "הם מרוששים אותי כלכלית!", "אנחנו מרגישים חסרי אונים!", "איבדנו שליטה!" אלו רק חלק מהתלונות של הורים לבני עשרה, שגידלו במסירות צאצאים, שהפכו ברבות הימים ל"מסחטות כסף".


להתמודד מול סחטנות רגשית
טלפון סלולארי, בגדי מותגים, סרטים, מועדונים, מסעדות, מתנות לחברים, חפצי נוי לחדר וזו רק רשימה חלקית ביותר, של סך ההוצאות שיש לנער מתבגר, במדינת ישראל נוסח שנות האלפיים. הורים חסרי אונים, שבזמן האחרון בקושי גומרים את החודש, מתקשים לעמוד ברצונות ובצרכים, שנשענים לא אחת, על סחטנות רגשית - "לכולם יש, אז למה רק לי לא?" או "אתם רוצים שאני אהיה שונה מכולם ושהחברה תדחה אותי?"
וההורים? משלמים...

"אני רוצה לתת לבת שלי את הכל, לכן אני מוכנה לחסוך בכל דבר ורק לא במה שקשור אליה..." משפט שאני שומע שוב ושוב בסדנאות שלנו, אומר בכובד ראש גיל אורלי,  "ובאמת", הוא מוסיף ואומר: "כולנו רוצים לדאוג לילדנו ולהבטיח להם את העתיד הטוב ביותר, השאלה היא, האם כשאנו מספקים להם את כל מבוקשם, כל כך מגוננים עליהם ומבודדים אותם מהמציאות האמיתית שלנו, אנו עוזרים להם או חלילה מחבלים בעתידם?"

מהי באמת אחריותנו כהורים?
"שאלה נוספת ומהותית שעלינו לשאול את עצמנו, ממשיך גיל ושואל, "מהי המטרה שלנו בחינוך הפיננסי של ילדינו? והאם בכלל קיים בביתנו מושג שכזה?" יקל עלינו להבין זאת, באם ניזכר במטרתנו כהורים: בראש ובראשונה אנו חפצים, שילדינו יגדלו להיות בוגרים אחראיים ומועילים, המסוגלים לנהל חיים עצמאיים לחלוטין. במלים אחרות,להכשיר אותם להצלחה ועצמאות כלכלית וללמד אותם לקבל החלטות כלכליות נבונות, בתחילת דרכם בחיים."

מסתבר, שהתופעה הזו לא התחילה עכשיו, ניצניה נזרעו הרבה קודם. מהרגע ש'הנסיך' יצא לאוויר העולם, הוריו הרגילו אותו שהוא 'מרכז העולם' ושסביבו נסב הכל, ומיהרו להיענות לכל משוגותיו ורצונותיו. בתחילה אמנם, הוא נזקק בעיקר לאהבת אם ולמילוי צרכיו הבסיסיים: מזון, לבוש נקי ויבש, החתלה והגנה. אבל מהר מאד, מיד כשלמד לומר "את זה", ולא משנה כמה חמוד זה נשמע, מאותו הרגע הוא לא הפסיק.

 
גירסת הדפסה   |   שלח לחבר