המפגש השני /גיל אורלי
חינוך פיננסי וייעוץ עסקי למשפחות ועסקים | קבוצת גיל אורלי
מאמרים > לצאת מהמינוס
 

עברו שלושה ימים מהמפגש הראשון  בסדנא לצמיחה כלכלית. בימים הללו עסקנו מרבית הזמן באיסוף וליקוט תדפיסי בנק, חשבונות ודפי פירוט של ויזה משלושת החודשים האחרונים. תכניתנו הייתה לשבת מיד במוצ"ש על המאזן שנתבקשנו להכין, ואם להיות כנים, היינו מלאי מתח מהתוצאה עמה ניאלץ להתמודד, לא פחות מהחיכוכים הצפויים בינינו (כבר שנים שאנחנו מבצעים 'מעקפים' ונזהרים לא לדרוך אחד לשני על היבלות הכספיות).

כנראה שהעיתוי של מוצאי שבת לא היה ממש מתאים, כי גם אותי וגם את בעלי תפסה מן לאות כזו ועייפות דכאונית מהסוג של 'תסמונת יום ראשון המתקרב'. כך יצא שבמקום להסתער על המאזן, הסתערנו על הר של צ'יפס מטוגן, וצפינו בסרט מתח בכבלים.

משנסים מותניים ולעבודה!
למחרת שנינו עבדנו כמו מטורפים והיינו מתים מעייפות (כמו בכל יום א', לאחר שנת הקודש בשבת וההליכה לישון עקב כך בשעות הקטנות של הלילה). עייפות וחשבונות זה כמובן לא הולך ביחד והמאזן נזנח בשנית לטובת המיטה, כשאנו מבטיחים לעצמנו מחר ויהי מה לשבת ולעשות את זה. מחר הגיע.

הילדים נרדמו סוף סוף ולא היה מנוס אלא לגשת אל המלאכה. התיישבנו רכונים ע"ג השולחן מרוצף הניירת, עם בקבוק קולה דיאט ופיצוחים על כל צרה שלא תבוא. "תרשום" אמרתי, "פלאפון 650 ש"ח,חשמל: 980 ש"ח,מכולת: 3,000 ש"ח,קוסמטיקה: 650 ש"ח,ביגוד: 500 ש"ח,החזר הלוואות: 1,200 ש"ח,וכן הלאה וכן הלאה. הרשימה התארכה ללא סוף, כשאנו מוסיפים ומחשבים שוב ושוב פרטים ששכחנו מהם.

הולכים על ביצים...
ככל שהרשימה התארכה, מפלס המתח עלה ונעשה לי חם. בעלי התבונן בבעתה בדפי הפירוט של ויזה, התחיל למצמץ במרץ ושאל אותי בטון כעוס: "באמת הגזמת, הוצאת 900 ש"ח על זוג מגפיים כשיש לך עוד עשרה במצב מעולה בארון?!" ומיד אחר כך הוסיף: "ובשביל מה חתמת על המינוי המטופש הזה לעיתון? מי צריך את זה? לא חבל על הכסף?!".

אני, שנפגעתי עד עמקי נשמתי מהמתקפה שלו, לא נשארתי חייבת והתקפתי חזרה: "סליחה 'דן חסכן', ומה זה הניובאלאנס האלה ב600 ש"ח? אין לאדוני עוד זוג או שניים במגרה?!" , "את מדברת?!", בעלי פנה אלי בכעס בלתי מרוסן, "הרי הבזבזנות שלך היא על סף טירוף. הגיהוצים שלך בקניונים זו התמכרות!", מה אני אומר לכם, הפעם זה כאב באמת. מסתבר שמתחת לפני השטח, הנושא הכלכלי היה מוצף ברגשות של מרירות, אי הבנות קטנות, כעס ואשמה. דמעות החלו להציף את עיני ונמלטתי אל המטבח, כשאני ממררת בבכי.

מנגבים את הדמעות וממשיכים
לא עבר זמן רב ונשמעה דפיקה הססנית בדלת. כשלא עניתי בעלי פתח אותה, נכנס, התכופף לצידי ואמר ברוך: "סליחה, תסלחי לי, אני טיפש גדול! אני פשוט לחוץ ומודאג, אבל זה לא מצדיק את היחס שלי כלפייך", ובעודו מנגב את הדמעות שעל לחיי, אחז בראשי והסב את פני לעברו ואמר: "את תראי שביחד נצליח. נצא מהבוץ הזה. כל ההתחלות קשות. בואי, אני אכין לך שוקו חם והיום נעזוב את המאזן הזה". השלמנו והאמת? האירוע הזה מאד חיזק וליכד אותנו בהרתמות שלנו למבצע.
למחרת בערב שוב היינו חברים טובים ובעלי אמר: "מהיום אנחנו פותחים דף חדש. שנינו עשינו מליון טעויות ושרפנו אלפי שקלים. טוב שקבלנו סוף סוף שכל והגענו לסדנא של גיל. מעכשיו נעשה וגם נצליח!", מחוייכת למשמע ההתלהבות החדשה בקולו, מחאתי כפיים בעוז וניגשנו אל המלאכה.

 
גירסת הדפסה   |   שלח לחבר